אם לפני שנה מישהו היה אומר לי שכשאני אסיים את התואר אני אטוס להודו, כנראה שהייתי מגחכת. ואם מישהו היה אומר לי שאני אהיה בהודו בחווה אקולוגית-טבעונית, כנראה שכבר הייתי מתגלגלת על הרצפה. אבל איכשהו מצאתי את עצמי כמו הרבה סטודנטים שלא יודעים דרכם לאן, רוצה לקחת פסק זמן. החלטתי לקנות כרטיס להודו. חשבתי שאני יוצאת להרפתקה קצרה, חודש וחצי, גג חודשיים (כך אמרתי לכולם...).
לאחר ארבעה חודשים של טיול בהודו מצאתי את עצמי באורוויל. למי שלא מכיר ולא שמע זוהי עיירה אוניברסאלית של אנשים מכול העולם, שחיים בקהילה שיתופית אקולוגית. זהו בהחלט מקום ייחודי בנוף ההודי, שלרוב אינו ידידותי לאיכות הסביבה. מטרת הקהילה היא לקבץ אנשים מרקע שונה יחדיו. רוב המטיילים שמגיעים לאורוויל מחפשים מקום להתנדב בו, וכך להרגיש קצת חלק מהקהילה, ואולי להבין קצת יותר את היוזמה והרעיון שעומד מאחוריו (מי שמתעניין מוזמן להרחיב את אופקיו באינטרנט).
בזמן ההתנדבות שלי, היו בחווה כ-150 מתנדבים פעילים מכול העולם, שהגיעו לתקופות שהייה שונות, חלקן קצרות וחלקן ארוכות.
בנוסף למטרת העל של החווה, שיחזור היערות הטרופיים, התקיימה בה תוכנית מנהיגות התנדבותית של שבועיים, פרויקט תרמילאים של עמותת "אדם לאדם", עמותה ישראלית שמפעילה תוכניות מנהיגות לשינוי חברתי. וכך מעבר לעבודות ההתנדבות היומיומית, מצאתי את עצמי לוקחת חלק בסדנאות קבוצתיות בנושאים שונים, כמו מהי קהילה? נפגשנו עם בעל החווה אבירם רוזין, ויצאנו למפגשים בין-תרבותיים בכפרים מסביב.
כל בוקר בשעה 5:30, היה עובר המשכים ומעיר את כולם בנגינה ושירה, בהחלט דרך נהדרת להתחיל את היום. בשעה 6:15 היינו נפגשים במעגל בוקר, או כפי שנהגנו לכנות אותו "מעגל חיבובוקר" (נחשו למה?). תארו לעצמכם 150 אנשים (לרוב פחות.. תמיד יש חולים..) עומדים במעגל, שרים איזה שיר להתעוררות ומחזיקים ידיים. לאחר מכן התפזרנו כל אחד לעבודתו, מי ליער, מי לגינה ומי להכין קומפוסט.
במסגרת תוכנית התרמילאים שהפעילה במקום עמותת "אדם לאדם" לקחנו על עצמינו, קבוצה של מתנדבים ישראלים, להגביר את הפעילות שעושה סדהנה פורסט עם הקהילות הכפריות שמסביב לחווה, ובעיקר בהקמת ה"צילדרנ'ס לנד" - מעין גינה קהילתית המיועדת לילדי הכפרים. נסענו באופניים או הלכנו ברגל לכפרים מסביב לחווה, מביאים איתנו כלי מוזיקה וקליפות קוקוסים להכנת תכשיטים, ומשתעשעים אחה"צ עם ילדי הכפר. בכך שברנו את הקרח בינינו לבינם והזמנו אותם לבוא ולהצטרף אלינו לפעילות בצ'ילדרנ'ס לנד, בה הילדים נחשפו לעולם האקולגי והערכי של סדהנה פורסט בדרך של משחק, יצירה, מפגש ועבודה משותפת ביער ובגן הירק.
אין ספק שהייתי יכולה לכתוב פה עיתון שלם על החוויה. על המחשבות בעקבותיה, למשל על החיים של ההודים בכפרים מסביב. האם הם פחות מאושרים מאיתנו, כי לנו יש בית ענק מבטון ולהם בקתה קטנה מבוץ? מה בנאדם צריך כדי להיות מאושר, כסף? עבודה שבה נמצאים 12 שעות ביום? האם אנחנו חייבים להשתמש בכול החומרים שמזהמים לנו את המים או להרוס כול משאב טבע אפשרי? או למשל על "אנסקולינג", האם חינוך הוא הדרך לשינוי? ואם כן, האם הדרך שלנו יותר טובה משלהם? אין ספק שלקחתי משם הרבה. אומנם אני כבר לא חופפת את שיערי בשמפו אורגני, וגם בבשר אני חוטאת, אבל מבחינתי עצם ההיחשפות הביאה ליצירת המחשבה ולרצון שלי לשנות.
